דלתות מסתובבות 

דלתות מסתובבות

מאת: עריכה לשונית וכתיבה עיתונאית - חגית רוטשטיין


מי שחפץ להאמין כי הכל צפוי והרשות נתונה, ויאמין כי באותן "דלתות מסתובבות" שבחיינו טמון גורלנו ובהן תלוי אושרנו, יקרא את סיפורה של יונה ויראה עד כמה עתידנו תלוי על בלימה, וישאל את עצמו: האם באמת קיימות דלתות מסתובבות או שהכל נקבע מלמעלה? לא חשוב מה תהייה התשובה, כי הדלתות הללו עבור יונה - אישה שזוועות השואה מלוות אותה בימיה ובלילותיה - היו מתת חיים. במקריות לא תיאמן, אשר שבה וחזרה על עצמה, כמו הופעל עליה איזה כוח עליון וכמי שהגורל התעקש עליה, גם אם בפעם הראשונה היא לא צלחה, פגשה יונה את מי שעתיד היה להיות האיש שאהב אותה, עימו בנתה בית חם והביאה ילדים לעולם. האיש הרגיש שתמך, עודד והבין, החצי השני שלה, הלך לעולמו לאחר 35 שנות נישואין, ויונה מחזקת ואומרת : "הוא זה שנתן לי את הכוח כל השנים". סיפור אמיתי.
--------------------------

35 שנות נישואין מאושרות היו ליונה, אישה אשר עברה את זוועות השואה בהיותה רכה בשנים, איבדה את מרבית בני משפחתה במחנות ושרדה בזכות אחותה הבכירה שגוננה עליה, דאגה לה, הייתה לה כאם וכאב, משענת וביטחון. בזכותה עלה בידה להתחיל את חייה, ובזכות האיש שאהב אותה - להמשיך אותם, לבנות בית חם ומשפחה. סיפור היכרותם מעניין הוא ומעורר מחשבות: מקריות או גורל?

אישה עדינה ונעימה היא יונה, אישה יפה, פעלתנית ויצירתית. מעגל חייה לא היה קל, אך אהבה גדולה הייתה לה, כזו שהחזיקה את ראשה מחוץ למים, לימדה אותה לשחות ואף לקפוץ ללא מורא. את כל סיפורי חייה היא מספרת, מוציאה החוצה, למדה שלא להדחיק, מעלה אותם על הכתב בכישרון. וכשאתה מעיין בהם, הם מושכים אותך פנימה, לתוכם, ובאותו הרגע - בזכות יכולתה להמחיש לך אווירה, תקופה, ריחות, צבעים, הלכי רוח - אתה חי אותם עימה.
בחרתי להביא כאן סיפור שסיפרה לי על הדרך בה פגשה את בעלה. זהו סיפור מדהים. ה"מקריות" שבו, כמו מכוונת, והיא זו שהאירה את חייה. וזהו סיפורה:
בחוץ יורד גשם זלעפות שאינו מראה שום סימן שהוא עומד להפסק. ניראה כי כאז - כן עתה! גשם זה מזכיר לי את שתי הפעמים הגורליות בחיי, בהן היה מזג אוויר דומה, רטיבות חודרת עצמות, ואני - הרגשתי אבודה לגמרי. באותו זמן נקבע גורלי ועוצבו חיי ועתידי.
נערה שטרם מלאו לה 17 אביבים עושה את דרכה הביתה לחופשת סוף שבוע מהפנימייה בה היא לומדת. למרות ילדותה הקשה, לא איבדה את תום נעוריה ואת אמונתה בבני האדם ונקלעת למצב מביך ובלתי אפשרי מבחינתה.
יום ששי בצהריים, ואני יושבת באוטובוס הנוסע לכיוון חיפה, אשר אמור להגיע ליעדו חמש דקות לפני צאת האוטובוס האחרון לשכונת מגוריי. בכיסי מצויים בדיוק שניים וחצי גרוש - מחיר הנסיעה - ואף לא מיל אחד יותר. כשאני יורדת מהאוטובוס בתחנת אגד מרכז, אני עטופה בשכמיית גומי משובצת עם ברדס על ראשי. לרגליי מגפי גומי מגושמות, בידי האחת מזוודה ובשנייה - תיק עם חומר לימודים שצריך לשנן בשבת. בחוץ ברקים ורעמים, וגשם זועם מצליף על פניי, מרטיב את משקפי הראייה שלי, עד כי כמעט איני רואה את דרכי. אני רצה מהר בשלוליות בלי הבחנה - עליי להספיק להגיע בזמן לאוטובוס. בעודי מנסה להסתכל לכיוון התחנה, אני רואה את האוטובוס שלי יוצא לדרכו. אני עוצרת מיד, כי בדרכו הוא חייב לעבור על פניי. אני צועקת אליו בכל כוחי, אך קול הרעם חזק מקולי. האוטובוס חולף על פניי, מתיז עליי מים רבים ומשאירני על שפת המדרכה רטובה, עם דמעות בעיניי.
מה אעשה עכשיו? כיצד אגיע הביתה? אין בכוחי ללכת ברגל. הדרך ארוכה ואני עמוסת מטען. בכיסי אין כסף מיותר, אין לנו טלפון בבית, כך שאפילו להודיע איני יכולה. אני רוצה להתיישב על הקרקע, בבוץ, ולבכות, אך זהו אינו פיתרון. פתאום אני מבחינה כי לאורך המדרכה, ליד תחנת האוטובוס, מסתדרות מוניות בשורה. הנהגים פותחים את חלונות המונית בתקווה ללכוד נוסע זנוח, ואין. אני פוחדת לגשת אליהם, כאילו שכתוב על מצחי: "אין לה כסף לשלם".
בהחלטה של "אין ברירה" אני גוררת את עצמי על מטעני לאורך טור המוניות, מחפשת פנים מסבירות ועיניים טובות כדי לבקש מהנהג כי ייקחני הביתה ולומר לו שלא יחשוש, כי יקבל את כספו כשנגיע לביתי. אם יסרב, ודאי אמות מבושה. פתאום פונה אליי קול מתוך מונית. אני פונה לעבר הקול ונתקלת בעיניים צוחקות ובקול נעים: "לאן את צריכה להגיע, ילדה? בואי, היכנסי למכונית, כולך נוטפת מים. אקחך הביתה". אני נטועה במקומי ועונה בתחינה: "בבקשה, אני צריכה להגיע לשכונת חליסה, אך אין עליי כסף. אוכל לשלם את שכר נסיעתך רק כשנגיע לביתי. אך אל פחד. בהן צדק אשלם. אני מבטיחה". הנהג פותח את דלת המונית, לוקח את המזוודה ואת התיק מידי ועונה, ספק בצחוק ספק ברצינות: "היכנסי כבר לאוטו לפני שהמים ימסו אותך". אני לא מאמינה. מתיישבת לצד הנהג, מוסרת את כתובתי ואנו יוצאים אל הדרך. הנהג פונה אליי ושואל: "מאין את באה ללא כסף ביום שכזה? איפה אימא ואבא שלך? מה, שלחו ילדה ביום גשם כזה לדרך לבד?" אני קצת נעלבת, מנסה להסביר כי איני ילדה קטנה. אני מסירה את הברדס מראשי כדי להוכיח את דבריי ומספרת כי לחופשת סוף שבוע אני מגיעה, מפנימייה בה אני לומדת. מתוך תום לב אני גם מגלה לו את שמי ומוסרת פרטים על מקום לימודיי ועל מקום מגוריי. הבחור עושה רושם של אדם נחמד, ואני סבורה כי יפה מצדו שהוא אינו חושש לכספו ומסכים לקחתני הביתה.
בהגיענו לביתי הוא יוצא מהמונית, עוזר לי לשאת את מזוודתי עד הדלת, ועוד לפני שאני מספיקה להקיש על הדלת, הוא אומר בנימוס רב: "מאחר שמחר שבת ואת בחופש, התסכימי לבוא איתי לסרט בערב? אין צורך שתשלמי לי עבור הנסיעה. נהניתי לעזור ולהביאך הביתה". באותו רגע פגה אווירת ה"נחמדות" ששררה בינינו: "אני מבינה", אני מטיחה בו בכעס. "כמה אני צריכה לשלם לך? כי אני משלמת בכסף! אתה חצוף!" אני מקישה בכוח על הדלת. אחותי מגיעה בריצה, פותחת את הדלת ושואלת: "מה קרה? למה הנקישות הרועמות? ומי זה?" אני עונה לה: "זהו נהג המונית שהביא אותי הביתה וצריך לשלם לו כי אין לי כסף", והנהג מוסיף: "לירה ועשרים גרוש גברתי, זה מחיר הנסיעה". אחותי מביאה את שכרו, מבט פליאה על פניה. היא שואלת: "דרך אגב, מאין הנסיעה? מתל-אביב? איזה מחיר!" הבחור לוקח את כספו, פניו כעוסות, אומר שלום ותודה, מפנה את גבו והולך. אני טורקת את הדלת אחריו בכעס ומספרת לאחותי את קורותיי באותו יום, ואחותי מגיבה: "עכשיו הבנתי למה הכפיל את המחיר, ואני מקווה כי למדת לקח".
כעבור עשרה ימים נכנסת חברתי לחדרנו המשותף שבפנימייה, ומודיעה לי כי בחוץ מסתובב בחור ושואל עליי. מאחר שאסור לזרים להיכנס לחדרים, היא ביקשה ממנו להמתין בחוץ עד שתבדוק היכן אני ותשלחני החוצה. אני שואלת אותה לשמו ולזהותו, והיא עונה: "שמו ישראל, ואיני יודעת מיהו". "מה השטות הזאת?" אני כועסת. "הביטי החוצה ותראי", היא עונה. ואכן, אני מזיזה מעט את הווילון ומציצה החוצה. "אבוי לי! זהו נהג המונית שעליו סיפרתי לך. צאי אליו מיד ואמרי לו כי לא מצאת אותי בחדר ואינך יודעת היכן אני". חברתי עושה כמצוותי, וכשהיא חוזרת היא אומרת לי: "ישראל מוסר לך דרישת שלום ואומר שהוא ישוב בעוד כמה ימים". מה אעשה? אני מנסה להתייעץ עם חברתי, וזו עונה: "מצאי פתרון. הסתבכת. הרי אינך מתכונת לצאת עם נהג מונית!" היא פוסקת ויוצאת מהחדר.
כעבור שבוע חוזר הסיפור על עצמו, ובפעם השלישית שהוא מגיע, אני יושבת על המרפסת ומיד מבחינה בו. אני נבלעת מהר אל תוך החדר ואומרת לחברתי: "צאי מהר ואמרי לו כי נזרקתי מבית הספר ואינך יודעת את כתובתי". לשמע דבריה הוא עונה: "את כתובת מגוריה אני יודע, אם תרצי אתן לך אותה, אך כשתפגשי אותה, מסרי לה דרישת שלום מישראל". הוא מסיים את דבריו והולך לו לדרכו. מבחינתי - ברוך שפטרנו, הסיפור ניסגר, הרי בביתי איש לא ימסור פרטים עליי לאדם לא מוכר.
שנתיים חלפו. סיימתי את לימודיי, בגרתי, אני עובדת, מרוויחה ועצמאית. אני נמצאת בבית בחופשת מחלה עם דלקת חריפה וחום גבוה, ועליי לצאת לביתו של הרופא. בחוץ יורד גשם, רוח וקר. אחותי מפצירה בי: "הזמיני מונית. במזג אוויר סוער ועם חום אינך צריכה גם להירטב כדי להחריף את מצבך". אולם אני בשלי: "לא צריך. תחנת האוטובוס נמצאת ממול. אנו נמצאים על כביש ראשי וחולפות כאן מוניות שירות כל הזמן. מיותר לשלם למונית ספיישל".
אני יוצאת לדרכי. ברגע שאני חוצה את הכביש עוזב האוטובוס את התחנה, וכמו להכעיס, מוניות אינן בנמצא. רוח קרה וגשם חודרים את מעיל הצמר שלי, המטרייה אינה מגנה עליי מספיק. אני קודחת ומרגישה כי עוד רגע אצנח. סחרחורת אופפת אותי ואני מנסה להיאחז בעמוד התחנה, ללא הצלחה רבה. מתוך ערפול חושים אני שומעת חריקת בלמים. מישהו תופס אותי בזרועותיו ואומר לי בכעס: "האם את רוצה להתאבד? ולמה מתחת לגלגלי רכבי דווקא?" ובהמשך אני שומעת את קולו אומר: "אלוהים, היא קודחת! מי היא? מה לעשות? מה אני צריך את התסבוכת הזאת עכשיו?" הוא מושיבני על מושב המכונית, מוזג לי תה מתוך תרמוס ומשקה אותי לאט. אני מתחילה לחזור לעצמי. כשאני מבחינה כי אני יושבת במונית, אני אומרת לנהג בקול רפה: "אני חייבת להגיע לרופא" ומוסרת לו את כתובתו. כשאני מגיעה לבית הרופא הנהג מציע לי את עזרתו, אך אני מתעקשת: "תודה. אני יכולה להגיע בכוחות עצמי, אך המתן לי כאן. בכל מיקרה זוהי תחנת מוניות, וכאשר אצא - תסיעני הביתה ואשלם לך עבור הכל, כולל זמן ההמתנה". הנהג מסכים וחוזר לשבת במונית. כעבור שעה, בצאתי מבית הרופא לאחר טיפול, חומי החל לרדת. אני מנסה להיזכר איך נראה הנהג שאיתו הגעתי לכאן. אני הולכת לאורך טור המוניות החונות ומנסה לזהות את הנהג. כל מה שאני זוכרת הוא, שתלתליו שחורים ואפו קצת גבנוני. "גם כן סימנים", אני חושבת לעצמי. אך קול מוכר הפונה אליי מתוך מונית לוכד את תשומת ליבי: "אותי את מחפשת. אני הנהג שלך. היכנסי מהר! את שוב נרטבת ונמסה במים. איני רוצה שתמותי במונית שלי. גם כך את עוד חייבת לי הרבה...". אני מותשת מכדי להתעמק בדבריו, אך משהו בקולו מוכר לי, אבל זה לא די ברור, ולי אין עכשיו כוח אפילו לחשוב.
אני מופתעת לראות כי הנהג עצר את הרכב ליד פתח ביתי. איני זוכרת שאמרתי לו היכן אני גרה... על שאלתי כמה כסף מגיע לו הוא עונה: "מוטב שתעלי מהר הביתה, גם כך את מספיק חולה. איני רוצה להתווכח איתך עכשיו. איני רוצה את כספך. את חייבת לי התנצלות, אך לא עכשיו. כל דבר בזמנו. עוד ניפגש. אני מקווה כי השכמייה המשובצת עדיין ברשותך...". הוא סוגר את דלת המונית, יוצא לדרכו ומשאיר אותי בגשם פעורת פה והמומה.
שמונה חדשים לאחר מכן עמדתי תחת החופה, והנהג הפרטי שלי קידש אותי והפך אותי לרעייתו האוהבת. תמיד נהג לומר כי אני עדיין חייבת לו את מחיר הנסיעה, וגם אם בפעם הראשונה הוא הפקיע מחיר והכפילו - הרי שעל כך הוא משלם כל חייו! ואני, כאשר נשאלתי היכן הכרתי את בעלי, תמיד עניתי:"בכביש", ולא פירשתי...

אכן, סיפור מעורר מחשבות. האם עלתה בראשכם ולו לרגע השאלה מה היה קורה לולא החמיצה את האוטובוס, ומה היה קורה אם הייתה נעתרת להפצרות אחותה ומזמינה מונית אל הרופא? נפלאות דרכי הגורל, אם תרצו לקרוא להן כך.

--------------
הכותבת: חגית רוטשטיין - עריכה לשונית וכתיבה עיתונאית
arichaleshonit@gmail.com
אתר אינטרנט: www.editor4u.co.il